פרק 10: נא להכיר - דניאל

וואו...מאיפה להתחיל ומה לכתוב כשיש כלכך הרבה.
אז קודם כל - דניאל. זה השם.
את דניאל פגשנו אתמול בפעם הראשונה. העמותה לקחה אותנו מקייב לבית הילדים שנמצא בעיירה בשם בויורקה - 40 ק"מ מקייב. הזהירו אותנו שזה "חור" - כפר ממש. מסתבר שזה כפרון קטן של 40-50 אלף תושבים. כל אחד והפרופורציות שלו...

אנחנו גרים בכפר הזה בדירה נחמדה, מרוהטת ומאובזרת, מאותגרת מבחינה תקשורתית (אין אינטרנט), אך למזלנו מצליחים לקלוט אינטרנט אלחוטי חלש של אחד השכנים.
(*הערת המחבר: למי שקרא את הפרק הקודם, יכול לנחש מה גילינו מתחת למושב האחורי באוטו של ד' ול', בדרך לביורקה. ניחשתם נכון - אלת בייסבול.)

הפגישה בבית הילדים:

שמענו המון סיפורים על בתי הילדים באוקראינה ובעיקר על עליבות לפעמים, חוסר בתנאים בסיסיים או תנאים מאד בסיסיים. לא בבית הילדים הזה. מסתבר שהספונסר הראשי של בית הילדים הזה היא קבוצת הכדורגל של קייב - אז יש כסף. רואים את זה בנקיון, באיבזור, בצוות העובדים. שמחים בשביל דניאל על כך.
ישבנו וחיכינו לשיחה עם מנהלת בית הילדים - לשמוע על הילד מה שאפשר.
בקצה המזדרון שיצא מחדר ההמתנה, הופיעה מטפלת בחלוק לבן (לבוש אופנתי באוקראינה לכל איש נותן שירות) מחזיקה בידו של ילדון פצפון - דניאל שלנו. לא ממש היינו מוכנים לזה חשבנו שאחרי השיחה ניפגש. אבל כך קרה שדניאל הקטן, לבוש בקפידה בבגדים חגיגיים (אם ראיתם אותי בחליפה, זה בערך היה כך) בא לפגוש אותנו במסדרון. נפגשנו בחצי הדרך.
זה מרגש כמובן אבל תו"כ זה מוזר ושונה (הערתו של אורי בלבד) אולי עוד כמה ימים, שנדע בדיוק לתאר במילים את המעמד, ננסה לכתוב על כך. כרגע פשוט אין כלכך מילים.
מה שכן - הוא היה מבוהל כמונו אני חושב, ואפילו אולי קצת מפוחד, משני המבוגרים האלו (אמנם נחמדים עם מבט טוב בעיניים) שיושבים איתו ומדברים בשפה לא מובנת.
אז מיד הוצאנו במבה וכולנו נרגענו - היתה שפה משותפת.



דניאל:

הילד נראה כעילוי. אינטילגנטי, מפותח לגילו (בהשוואה לילדים האחרים בבית הילדים), מבט שובב וחיוך הורס. כרגע בלונדיני ועיניו כחולות וגדולות ומלאות חידה. הוא מזהה מילים וחלקי גוף (ברוסית) תקשורתי וחם.
הצלחנו טיפה לתפוס אותו מחייך - התמונות שתראו הן רובן כבר מהמפגש השני שלנו - לאט לאט דניאל נפתח אלינו, מחייך ואפילו מדבר. הבאנו לו בלון ומדבקות וזו היתה הצלחה. ניפחנו והדבקנו - ואח"כ הוא התעקש להוריד את המדבקות מהבלון ולהחזיר אותן למקומן בדף המדבקות - כל ההסברים שלנו נתקלו בנחישות שובת לב של הילדון. הצלחתי כמעט לשכנע אותו להדביק לאבא מדבקה על האף - מילימטרים ספורים לפני הוא החליט שזה לא המקום ולא הזמן כנראה. את המילה "אמא" הוא כבר מקשר עם יערה ומסתכל עליה כל פעם שהיא נאמרת לו. זה מחמם את הלב. יש לו שובבות במבט שהוא עדיין לא נותן לה ממש דרור. אבל הוא משתנה לנו מול העיניים וזו חוויה שלא תתואר.
במפגש השני כבר ניגנו יחד על פסנתר, הוא פרס כמעט את כל הצעצועים שיש בחדר המשחקים (בסדר מופתי) ושיחק איתנו בהם, הוציא כמה חיוכים וכמה קולות של צחוק כשדיגדגנו אותו - אנחנו כבר מתגעגעים. שיבוא כבר מחר.

זהו בכללי - לא פשוט. מעורבים פה המון רגשות, וזה ממש מתבטא בעייפות פיזית ונפשית. אבל הכל טוב - הכי טוב שיכול להיות.
אנחנו כבר תוהים אם עוד כמה ימים נכיר את הילד שפגשנו לראשונה אתמול. אפשר לדבר על זה ולעבור סדנאות ולקרוא פורומים וכתבות - לדבר האמיתי אי אפשר להתכונן. וטוב שכך.
תהנו מהתמונות ותודה לכולם על התגובות והמיילים והטלפונים - זה מחמם את הלב ממש.