פרק 25: פרק אחרון ודי (מאוקראינה)

* הפרק הזה קצת ארוך. ראו הוזהרתם

ממש קיווינו שאת הפוסט הזה נפרסם מהבית בארץ, משקיפים על הכינרת, עם החתול צביקה (שעבר להורים של יערה) מתרכרבל בין רגלינו. קיווינו, אך לא.

השבוע הזה היה מלא רצון טוב, נסיונות ותקוות שלא ממש התממשו. ניסינו בכל דרך אפשרית להקדים את היציאה מאוקראינה ולא להישאר עוד סוף שבוע בכפר שלנו, כי דווקא בסופ"ש הזה ביטלו את כל הפסטיבלים ואת כל ההופעות, השווקים סגורים ובתי הקולנוע שובתים, כל ירידי האומנים שהיו מתוכננים בוטלו ומועדוני הלילה והמסעדות אף הם סגרו. דווקא בסופ"ש הזה. אז אמרנו לעצמינו – הגיע הזמן לחזור. אם אין חיי לילה וחיי תרבות כמו שהיו עד עכשיו, כדאי כבר לחזור. זה יהיה קשה אך זה המהלך הכי הגיוני.

אז כמו שעשינו עד עכשיו, נסקור את ימי השבוע ומה עבר עלינו. זה עוזר לנו לזכור ולהכניס סדר בדברים.

יום שלישי - תקווה ראשונה

המעלית בבניין עובדת שוב.

ביום שלישי לקחנו את דניאל מבית הילדים, ונסענו לצלם אותו לדרכון ולהתחיל את תהליך הנפקתו.

הגענו למשרד הפנים האוקריאיני, ושם הושיבו את דניאל הקטן על שרפרף שהוצב על כיסא, הוא הסתכל ישר למצלמה וחטף פלש (הוא די מתורגל אחרי כל הפלשים שאני מרעיף עליו). התמונה יצאה מתוקה. אמנם המבט מפוחד מעט, אבל בסה"כ מתוקה (איך לא?).

ממש קיווינו שנוכל להוציא את הדרכונים ביום חמישי בבוקר ועוד להספיק לטיסה. אחרי שמ. הסתגר עם החבר'ה ממשרד הפנים בחדרם, הוא יצא ובישר לנו שהדרכונים יהיו מוכנים רק ביום שישי. לא עזרו תחנוניו ובקשותיו הנחרצות – יום שישי. סופי.

התקווה הראשונה שלנו התנפצה. הטיסה עברה ליום שני.

דניאל היה חמוד לאורך הנסיעה גם אם בשלב מסויים אף החל להראות סימנים שהוא משתגע מלשבת כל הזמן על הרגליים של אמא ואבא. קצת בננה, קצת במבה, וקצת ערבוב של שניהם – עזרו להרגיע את הילדון לכמה דקות בכל פעם.

אחרי שהחזרנו את דניאל לבית הילדים, הזמנו את מ. והנהג למסעדה.

ישבנו במסעדה בבויארקה, שלהפתעתינו היתה לא רעה בכלל. מ. כבר אכל שם בעבר והזמין בשבילנו מנות מומלצות. מרק הבשר עם שמיר, שמנת ואפילו זית שחור אחד – התברר כמעניין ומצויין. פלטת בשרים ממש לא רעה עם רוטב פיקנטי ובירה. היה באמת מצויין – הטעם של בשר על האש אחרי חודש שלא בא לפינו, היה מתוק מתוק. הודנו למ. על הטיפול המסור בנו, על מקצועיותו והסבלנות שבה ענה לכל שאלותינו וצרכינו.

בערב עברנו מצגת מאלפת על סרילנקה שהעביר סבא יאיר, עם תמונות וסיפורים מהטיול.

לבקשתינו הוא לא הרחיב על נושא העלוקות. מודים לו על כך.

יום רביעי - בבושקה, שולחן ועין אחת

עבר כרגיל בביקור אצל דניאל בבוקר ובצהריים.

סבא יאיר נסע לקייב להסתובב ולשטוף את העיניים, וחזר עם בבושקה לדניאל.

את ביקור אחר הצהריים העברנו בפתיחה וסגירה של בבושקות בגדלים שונים. כמובן שגם היה חיפוש נרחב אחרי חלקי בבושקה נעדרים. כולם נמצאו בריאים ושלמים.

דניאל גם הצליח לשים עין (תרתי משמע) על פינה של שולחן וקיבל מכה חזקה מאד ושריטה שהתלוותה לה, וכתם כחול שהתלווה לשניהם. למזלו ומזלינו הפינה לא פגעה בעין עצמה אלא רק בקצה העין. היה רגע של בהלה בשני הצדדים – שלו ושלנו.

חמישי - הנשיא הנדיב (ודניאל הנדיב לא פחות)

המעלית עדיין עובדת.

סבא יאיר טס בבוקר חזרה לישראל, בהבטחה שלא יתגעגע לאוקרינה. תנו גם לנו לצאת מפה וגם אנחנו לא נתגעגע. מבטיחים.

באנו לדניאל לביקור בוקר סוער במיוחד, מכיוון שחלקו איתנו את חדר המשחקים קבוצת ילדים מבית הילדים. דניאל (ויערה) היו בשוק מהבלאגן, צעקות, וכמות הילדים שניסו לחטוף לדניאל כל מיני מאכלים מהיד. התמונות מדברות בעד עצמן.

סיפור הנשיא הנדיב

ביום רביעי התוודענו פתאום לסוגיה חדשה שלא ידענו עליה מקודם.

מתברר שילדי אוקראינה מקבלים מהנשיא סכום כסף לא מבוטל, שנשמר להם עד גיל 18. כשמגיעים לגיל 18 הם יכולים לפדות את הכסף.

מה שעוד מתברר, שהנוהג הוא שהורי ילדים מאומצים, מעבירים את הכסף הזה על חשבון בית הילדים כתרומה (חוץ מתרומה אחרת ונפרדת שההורים מתבקשים לתת לבית הילדים), כי בד"כ הילדים לא חוזרים כדי לפדות את הכסף והכסף מאבד הרבה מערכו אחרי כלכך הרבה שנים.

אז כך, שימים ספורים לפני הנסיעה שלנו חזרה לארץ, אנחנו מתוודעים לעובדה זו, שהיתה צריכה להאמר לנו מזמן.

הדבר שבאמת הרגיז ואף פגע, היא העובדה שהכל נעשה ונאמר כאילו זה מובן מאליו שנעביר את הכסף לבית הילדים. אין בעיה לשלוף עובדה שכזו ימים לפני שאנו נוסעים, ואפילו היתה תחושה שיש משהו מכוון בתזמון. אף אחד לא ביקש, ואחרי המעשה אף לא אמרו תודה.

החלטנו לבסוף שאת הכסף של הנשיא נעביר לבית הילדים. ביום חמישי הלכנו לבנק האוקראיני בבויארקה עם טניה מבית הילדים כדי לחתום על העברת הכסף. (בתמונות - הבנק האוקראיני. כן, זה בנק).

לגבי התרומה הנוספת – פה אמרנו פוס. לא משחקים. אנחנו רוצים בטובת בית הילדים והילדים בעיקר, אך החלטנו לתרום אותה למשהו אחר, למטרה לא פחות נעלה, באוקראינה כמובן.

יום שישי - תקווה שניה

אחרי התנפצות התקווה לטוס ביום חמישי, החלפנו אותה בתקווה חדשה וטריה – לטוס ביום שבת.

שוב היינו חדורי תקווה שביום שישי נוכל להוציא את הדרכון ואף לעשות ויזה לדניאל בשגרירות ישראל.

ביררנו עם השגרירות והתבשרנו שחלון הזמנים שלנו הוא עד 2 בצהריים – אח"כ השבת נכנסת ולא יוכלו לקבל אותנו. ביררנו על טיסות ומקומות – הכל היה מוכן ולפי תכנית. רק הדרכון חסר עדיין.

לקחנו את דניאל על הבוקר ונסענו למשרד הפנים כדי לחכות ולקוות קצת יותר מקרוב.

לבוש במיטב הבגדים שרכשנו לו, מעיל ונעליים חדשות, הוא עלה איתנו לאוטו.

הגענו ב 12 למשרד הפנים האוקראיני והתחלנו לחכות. ואז המשכנו לחכות.

לקחנו את דניאל לסיבוב קצר בחוץ במגרש משחקים קטן ליד וחזרנו לאוטו מהר כי היה די קר (וכדי להמשיך לחכות, כמובן).

אחרי שהיינו חזרה בתוך המכונית יערה (אמא) החליטה ללכת לסופר קרוב לקנות משהו לאכול. דניאל מסתכל עליה מתרחקת מהמכונית וכשהיא יוצאת משדה הראיה שלו הוא אומר בלחישה "ביי-ביי". איזה מתוק הילד הזה. ואחרי שהוא מוודא שהיא באמת כבר לא נראית באופק הוא מוסיף "מה?".

*הסבר קטן – לדניאל יש שני "ביטויים" שהוא משתמש בהם המון – "מה" ו "מה מה מה".

הראשון משמש להגדיר משהו שנגמר בד"כ או משהו ריק (במבה שנגמרת, כאשר הוא הוציא את כל הקוביות מהכופסא, שקית ריקה וכו...). השני משמש כדי לתאר משהו שנשבר, התפרק, נפל ממקומו (רגל של בובה שהוא תלש, גיר פנדה שנשבר, וכו). את הביטויים הללו הוא בד"כ אומר עם סימן שאלה בסופם.

אני מסתכל עליו ואומר לו – " כן, אמא נגמרה, אבל זה זמני. אל תדאג היא תחזור ובגדול".

אז חיכינו והזמן עובר, הדקות עפות להן ואיתן התקווה. ב 1 וחצי התקווה שלנו הייתה כבר מחוררת וחבוטה לגמרי. היה אפשר לומר עליה "מה?" וגם "מה מה מה?". עוד התנפצות של תקווה.

נכנסנו ב 2 וחצי למשרד הפנים כדי לחתום על הדרכון. חתמנו וקיבלנו אותו. התברר למ. אח"כ שהדרכונים היו במשרד כבר מיום חמישי נעולים בכספת של מנהל המשרד, מחכים לחתימתו. איפה היה מנהל המשרד עד יום שישי ב 2 וחצי בצהריים? לאף אחד אין תשובה (בעצם למישהו יש אבל לא נשארנו כדי לגלות).

אז נטוס ביום שני, וכל מה שנשאר לעשות הוא להוציא לדניאל ויזה וזהו. לחצנו למ. את היד – זה באמת השלב האחרון. מבחינתו האימוץ שלנו הושלם.

חזרנו לבית הילדים (חלקינו כבר היו מוטשים אז נרדמו, וכמובן לא חגורים) ועשינו לדניאל "טופס טיולים". ביום שני נוציא אותו סופית ישר לשגרירות ולטיסה. (בתמונה - טניה חותמת בספר השיחרורים)

לכל חובבי "שר הטבעות"

אנו חבים תודה גדולה לטרילוגיה הזו (גרסת הבמאי) שליותה אותנו מאז שיצאה לאינטרנט ועד היום הזה ממש, אך בעיקר ליוותה אותנו בחודש שהעברנו בבויארקה. צפינו בה פעמיים במשך כל השהות שלנו פה.

העשייה הקולנועית המבריקה שובה אותנו כל פעם מחדש.

מדהים כמה דמיון יש בין הסרטים הללו לחיי היום יום. הגענו למצב שאנחנו פונים אחת לשני במשפטים מהסרט (שבאים מהספר כמובן) ואף משתמשים בהם כתשובה כזו או אחרת.

מאז שהשאלתי את הסרטים ממישהו אנונימי באינטרנט, אנחנו מקפידים לראות אותם פעם בכמה חודשים. מומלץ לגוף ובעיקר לנפש.

לדוגמא: אם יערה מתלוננת על כמה שקר לה והלואי שהיינו כבר בארץ, אני מיד אומר לה :

So do all who live to see such times in Boiarka but it is not for them to decide.

All we have to decide is what to do with the time which is given to us

זה מספיק. מסתכלים אחד על השניה בהבנה והשלמה וממשיכים הלאה.

הפוני החצוף

הפוני כבר די ארוך. לאט לאט אני מבין שזה לא הולך להיות פשוט לגדל שיער. זה מתחיל ליפול על המצח, להציק ולדגדג. אז מצאתי סיכת ראש שעזרה לי במיוחד שהייתי צריך לטאטא (שימו לב עם מה – אני חושב שכבר הראינו את המטאטא האוקראיני הזה בפרק אחר) ולהתכופף.

אין לי מושג למה אנחנו חולקים את התמונות האלו אתכם – אבל קצת צהוב אף פעם לא מזיק....

זהו חבר'ה. את השאר נספר לכם פנים אל פנים בארץ. תחת הגפן או התאנה של סבא יאיר, אולי תחת המטפס והפרגולה של סבא משה, ואולי על הצוק אצל סבתא מרים. העיקר להיות בבית, בין משפחה וחברים, אחיניות ואחיינים, כלבים וחתולים.

אנחנו נוחתים ביום שני בערב, ומיד נוסעים לבקר את סבתא-רבה של דניאל – לוטה (סבתא של יערה). דניאל הוא כבר הנין השמיני של לוטה.

משם ניסע צפונה להורים של יערה (מושב אמנון) ושם נשהה את השבועות הבאים (כמעט שלושה), עד חזרתינו לבודפשט.

נשמח לראות את כולכם.

מיום שלישי נהיה זמינים בטלפונים הבאים: (לא מוקדם בבוקר.....או שאולי כן?)

נשתמע ובתקווה גדולה שנתראה

יערה, אורי ודניאל