אנחנו יושבים עכשיו במיטה החמה (כותבים את הקובץ בוורד ומקוים לפרסם אותו בפעם הבאה בקייב), אחרי הליכה ברחובות המושלגים של בויארקה. מפשירים את אצבעות הרגליים...
חזרנו מביקור אצל דניאל עם סבא יאיר. קר מאד בחוץ. אם עוצמים את העינים ומדמיינים את עצמנו מחזיקים מגלשי סקי, אפשר כמעט להשתכנע שאנחנו באתר סקי קר מתכוננים לגלישה במורדות המושלגים. אבל אי אפשר להישאר עם עיניים עצומות כל הזמן. חבל.
ביומיים האחרונים ירד פה שלג, שהפך את כל הרחובות והמדרכות לבוץ חום ושלוליות מים בכלל לא רדודות. היום, אחרי שהמשיך לרדת שלג במשך הלילה, השלג כבר כיסה את רוב המדרכות ורוב השלוליות קפאו – סכנת ההחלקה גדולה יותר אך הרבה יותר נוח ללכת.
אבל אני מקדים את המאוחר. נספר מה קרה בימים האחרונים.
יום חמישי
ביום חמישי בצהריים, סבא יאיר נחת באוקראינה לבקר אותנו. שלא כמונו, הוא כנראה מילא את הטופס בכניסה לאוקראינה כמו שצריך (טוב נו, דאגנו להסביר לו איך), ולא ניתקל בבעיות מיוחדות. חוץ מלחכות בתור לבידוק דרכונים כשעה, ואז לחכות זמן לא מבוטל למזוודות, הכל הלך חלק.
סידרנו עם הנהג של העמותה, סרגיי, שיחכה ליאיר בשדה התעופה ויביא אותו לבויארקה ישירות.
יערה נסעה לקייב לענייני עבודה חשובים, ואני הלכתי לבקר את דניאל בבוקר, שמח וטוב לב, וחזרתי לחכות ליאיר בבית.
דניאל היה חמוד כמו תמיד, שיחק ורץ, צחק והצחיק.
סיפרנו בפרק הקודם (ראו פרק 22) על ויקטוריה ואמה – ושוב פגשנו אותן בבית הילדים. דניאל למד איך משמיעים שירים בטלפון של אמא של ויקטוריה ונהנה לרקוד איתי (כשהוא על הידיים) לצלילי המנגינה הרוסית/אוקראינית. הדבר נהיה קצת מעייף אחרי הפעם הרביעית.
ביום חמישי, כשסבא יאיר הגיע, התחילה המעלית בבניין לעבוד. כאילו ידעו על הגעתו של יאיר, והתחשבו במזוודה מלאת בגדי הילדים ששלחה איתו נירית , אחותה של יערה. אחרי הכל זו עדיין קומה שישית.יום שישי
המעלית הפסיקה לעבוד.
יום שיש היה יום חשוב ולחוץ. בבוקר קיבלנו את פסק הדין שהכריז שאנחנו הוריו החוקיים של דניאל.
כמו שהסביר לנו מ. נציג העמותה – עכשיו, אם אתם רוצים, אתם יכולים להוציא את דניאל מבית הילדים ולקחת אותו לאן שאתם רוצים. באוקראינה. לצאת איתו מאוקראינה – זה כבר סיפור אחר.
אז מ. אסף את פסק בדין בבוקר והנחה אותנו להישאר בבית ולחכות לטלפון ממנו. אחרי פסק הדין הוא יבוא לאסוף אותנו להתחיל את כל הסידורים כדי להוציא לדניאל תעודת לידה חדשה.
מסתבר שהשופטת איחרה לעבודה באותו היום, ומ. טילפן והודיע על עיקוב של שעתיים. אנחנו לא ביזבזנו רגע, ומיד התארגנו ללכת לראות את דניאל. פעם ראשונה בשביל סבא יאיר.
יאיר הביא במבה ובועות סבון כדי לשבור את הקרח, וחייבים לציין שהקרח נשבר די מהר. לא רק בגלל כל המתנות האכילות והלא-אכילות, אלא שדניאל מתגלה כילד חברותי ופתוח. אין ממש לדעת כרגע, אבל הפגישה עברה יפה מאד. כבר הספקנו לעדכן את הסבתא-רבה של דניאל, לוטה, על המפגש בטלפון והיא מאד שמחה.
מ. הגיע עם פסק הדין, אסף אותנו מבית הילדים, ויצאנו לסידורים. המטרה היתה לסיים כמה שיותר ביום שישי. עכשיו זה עניין של זמן. ככל שנספיק יותר, כך הסיכוי שנעלה על טיסה ביום חמישי יגדל. ובל נשכח – בשבת ראשון לא עובדים פה.
הלכנו להוציא תעודת לידה והסתבר שחסר מסמך מסויים מבית המשפט. נסענו לבית המשפט כדי שמ. יוציא את הטופס, שאפשר לקבל אותו רק בין השעות 9-13 , אלא אם יש עליך 60 גריבנה. למזלינו היו על מ. 60 גריבנה. (כמו שמ. תיאר לנו את הדיאלוג בינו ובין האישה הזקנה שהוציאה לו את המסמך: מ. מסביר לה מה הוא צריך. האישה: "זה רק בין השעות 9-13". מ. אומר "יהיה בסדר...". האישה: "אבל אני בהפסקת צהריים". מ.: "יהיה בסדר". האשה עושה פרצוף חמוץ ומביאה את המסמך ומקבלת 60 גריבנה).
לאחר שנמצא הטופס חיכינו לשופט שיחתום עליו – אך זה בהפסקת צהריים שאין לדעת מה משכה.
בכל התהליכים הללו, פתאום מבינים את חשיבות האנשים שמטפלים בנו ועד כמה חשוב שידעו את עבודתם. מ. יודע את עבודתו. אך לפעמים נתקלים במכשולים שאפילו הוא לא יכול לעקוף – צריך לחכות. (בתמונות - מחכים).
השופט לא חזר אך מ. השיג חותמת משופטת אחרת (יודע את העבודה...) והוצאנו תעודת לידה לדניאל (סרגיי הנהג צילם).
מהר מהר לקייב לנוטריון שיחתום על בקשה להוצאת דרכון לילד וללגליזציה של תעודת הלידה ופסק הדין.
די איבדנו את עצמינו בכל התהליכים הללו ועד עכשיו לא ממש מבינים למה הם בדיוק.
מ. אמר לנו שמזל שאנחנו קרובים לקייב, כי יש אזורים אחרים שדורשים אישור מיוחד של מס הכנסה שלילד אין חובות....
בקיצור רב, הצלחנו לקבל חתימת נוטריון אך לא לעשות את הלגליזציה למסמכים (בתמונה אנחנו מחכים רק כדי לקבל תשובה שלילית מלשכת הלגליזציה). זה יצטרך לחכות ליום שני. קצת דיכדך אותנו, אבל לא נורא. עדיין יש סיכוי לטיסה ביום חמישי הבא.
יאיר ליווה אותנו בכל היום הזה, והספיק קצת לראות את קייב דרך שמשת המכונית.
חזרנו בערב לבויארקה, תשושים קצת ועייפים.
ביום שני עד רביעי יהיו הרבה סידורים בקייב, ולא ממש נספיר לקאות את דניאל. אבל אין מה לעשות. חייבים לגמור עם זה.
המסע
בין שישי לשבת התחילה סופת השלג המדוברת. אחרי ביקור אצל דניאל בשבת בבוקר, הוחלט בפרץ של אופטימיות ללכת לקנות מצרכים לבית ובגדים לדניאל. המרחק מבית הילדים ל"מרכז הקניות" לא גדול ואנחנו עושים אותו ברגל, רק שהפעם היה מלא שלוליות על המדרכות, בוץ, והתחיל לרדת גשם.
עדיין החלטנו ללכת. למה לא. זה הסתבר כמסע לא קטן, אבל חזרנו עם מעיל ובגדים שקנינו לדניאל וכמובן, עוד דג מלוח מהסופר.
אז זהו להפעם. כנראה הפעם האחרונה שנעדכן מאוקראינה.
מדהים שזה הולך ונגמר. פשוט לא יאומן.
יש עוד כלכך הרבה שחוינו ושלא כתבנו, רק מפאת זמן וחיבור נורמאלי לאינטרנט.
למי מכם שכבר הורים, ודאי מכירים את התחושה מקרוב, של כלכך הרבה רגשות שמתערבבים להם ביחד ובלי התחשבות אחד בשני ובלי שום אזהרה - פליאה, חרדה, אהבה ופחד, השתוקקות, חשש, עלבון ונחת. רוגע, שייכות, הקרבה. כולם ביחד, עם עוד כמה שלא מצאתי להם שם, צפים ועולים, מתפרצים ונחשפים ונבלעים שוב עד לפעם הבאה (שיכולה להיות חיוך, חיבוק או מבט של הילד המקסים הזה, ושל האמא המקסימה והיחידה במינה שלו).
אנו מניחים שעוד נמשיך ונכתוב ונעדכן. עכשיו מתחילות חויות מסוג אחר. חויות מהארץ ומבודפשט. הטיסה לארץ ומפגש עם המשפחה. החלק הקשה מסתיים, החלק המעניין עומד להתחיל.
.jpg)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה