פרק 18: הפעם אבא ניצח

כמו שכתבתי כבר לא פעם - נכנסנו כאן לשיגרה. גם דניאל נכנס לשיגרה.
פתאום התחוור לנו שמערכת היחסים בינינו לבינו לא תוכל לעבור גבול מסויים - גבול שיחצה רק כאשר נהיה הורים במשרה מלאה ונדאג לצרכיו. כל יום חוזר דניאל למחלקה שלו לאכול, לישון, לשחק.....ואנחנו כמו שני חברים גדולים שבאים יום יום כמעט ואמנם מרעיפים עליו תשומת לב רבה, ומשחקים איתו, צוחקים ומצחיקים, אבל עדיין.... או שלא?


היום היה יום אחר. שונה.
הגענו בבוקר לבלות עם דניאל את השעתיים שמקציבים לנו, ומשהו היה שונה.
אחרי שאתמול זכיתי ב"אפצ'י" ראשון לפרצוף (החזקתי אותו על הידיים, הוא לקח את הראש אחורה וחשבתי שהוא רוצה להסתכל על התקרה.... מסתבר שלא - זה היה אפצ'י. יערה לא הפסיקה לצחוק שתי דקות שלמות), היום זכיתי לנשיקה וחיבוק - רטובה ודב, בהתאמה.

שמנו לב לאחרונה שדניאל מחבק את יערה, ולפעמים גם בא אליה לחיבוק. אנחנו גורסים שהוא רואה רק נשים בכל חייו ולכן מתחבר ליערה בקלות יתרה (כי הרי אין סיבה אחרת מתקבלת על הדעת לא לחבק אותי), אבל היום הוא הסכים.

אז האכלתי אותו בבננה שהוא אוהב וכל חתיכה נתתי נשיקה, הוא אהב את המשחק והחזיר נשיקה לכל חתיכה (שהלכו וקטנו עם כל נשיקה שלו כמובן) - וזה היה תענוג.



לפני היציאה מהחדר והחזרה למחלקה, הוא בא וביקש על היידיים, ונתן חיבוק גדול וחזק.

אתמול ראינו סדרה שבה היתה סצינה שבה בת שואלת את אמה - איך זה שלא השתגעת לגדל חמישה ילדים? והאם ענתה - בטח שהשתגעתי אבל אז מישהו מכם היה עושה איזה דבר מסויים שהזכיר לי את היופי בלהיות אמא. הורות זה לחיות את הרגעים הקטנים האלו.
לא מתיימר עדיין להיות/לקרוא לעצמי הורה - אבל זה נשמע כלכך נכון. זה הרגיש כלכך נכון.

אז אני ממש לא יודע - אולי יש לנו עוד גבולות לחצות במצב הקיים, הנה - היום חצינו אחד. אולי זה נמתח ונמאס ורוצים כבר הביתה עם דניאל, אולי זה הקור. מה שבטוח, זה חיזק ומילא אותנו שמחה ואהבה מחודשת וטריה, מילא אותנו כח ושלווה ונחת - מהילד המקסים הזה שעוד מעט יהיה איתנו ממש.

אז הפעם אבא ניצח.

מחר המשפט ואחריו נתחיל לספור את הימים.
עד הפעם הבאה.