פרק 28: קרחת היער

הרבה זמן לא עידכנו את הבלוג. הסיבה העיקרית היא, שכמו שכל הורה מבינכם יודע, מושג הזמן שינה פנים, כיוון ואופי. ובל נשכח - החליף ידיים. רובו שייך לאיש קטן, עם לב רחב ותמים, עיניים של ים סוער וחיוך מאיר עם תאווה למלפפון חמוץ וזיתים מגולענים.

ידענו גם שהעדכון הבא יהיה גם האחרון. אז חיכינו קצת.

אני חושב שהבנו שמשהו נסגר והסתיים. כל עוד התהליך נמשך, המשכנו בכתיבה שהיתה לנו לעזר ומפלט, כלי ריקון של עומסים רגשיים. אך התהליך הסתיים, והתחילו רבים אחרים. והתהליכים הללו אינם יכולים להיות נחלת הכלל. לא עוד.

חזרנו למקום מושבינו בניכר, אחרי שלושה שבועות של מנוחה (?) אצל ההורים של יערה.

דניאל חווה את הטבע, קרבה לאנשים וחיות (וקרבה פיזית גדולה לחתולים), עבודה בגינה (מסתמן כאיש כפיים לא קטן), הצבת גבולות, טיולים ברגל ובעגלה - עולם ומלואו.

למרות הריצות, ההשקמות והעייפות, טיפלו בנו ופינקו אותנו עד הרגע האחרון. אותי חינכו לומר תודה, אבל אני לא מצליח לומר אותה עד הסוף, להוריה הנפלאים של יערה, על האהבה חסרת הגבולות, הסבלנות, הרצון וההשתדלות, היחס, הנתינה, והשמחה שלהם בדניאל ובנו. זה לא היה קל, אנו יודעים. משפט כזה, אם היה נאמר בע"פ, אני מניח שהיה מרים כמה גבות (ומיד מושתק ב"אתם לא צריכים לומר תודה"), אבל כאן, בין שאר המילים, אולי הוא מצליח להתחיל את התודה הזו, הלא גמורה, התודה שעדיין לא נאמרה במלואה.

גם להורי מגיעה תודה וחיבוק גדול. הם ביקרו וטילפנו, ודאגו. גם הם נתנו מכל הלב, והיה מרגש לראות אותם נרגשים. עושים, שואלים, קונים ובעיקר נמצאים. עבור דניאל ועבורינו. תודה ענקית וחיבוק.

אין שמחים מאיתנו על הצורה בה קיבלה כל המשפחה את דניאל לחיקה. האחיינים היו מוטרפים ונרגשים, האחים האחיות הגיסים והגיסות - כולם שמחו ונתנו לנו להרגיש ממש טוב. נשאלו שאלות, ואף תיקנו ועשינו הבהרות סמנטיות לגבי נושא האימוץ - אך הכל בהבנה מלאה, והמון אהבה.

אנחנו מסתכילם אחורה, ושמחים על שהצלחנו לשתף אתכם ברוב החויות. אתכם המשפחה, החברים, מכרים וידידים. השתדלנו לראות את הכל בחיוב, למצוא את ההומור בכל דבר, גם כשהיה נסתר או דליל. הכל מנקודת הנחה, שאם לא הינו עושים כך, היה קל מאד לשקוע לתהומות או בולענים, שהיו פזורים להם מסביבינו. הספיקו לנו הבורות שהיו מפוזרים להם בעיירה שבה היינו, לא היינו צריכים עוד כמה בורות נפשיים (שכידוע הם עמוקים פי כמה).

שמחנו לשמוע על אנשים שהתרגשו איתנו, ומאד שמחנו עם הידיעה שהבלוג הזה הגיע לאנשים נוספים, שעברו תהליך אימוץ בעצמם, ועשה להם טוב.

לגבי דניאל שלנו - הקשר בינינו הולך ומתהדק, יום יום שעה שעה. הוא ממלמל מילים ומנסה להרכיב משפטים. בודק גבולות, אוכל ומעכל טוב. נראה שהוא שמח. נותן חיבוקים ונשיקות ומבין המון. גם המעבר מהארץ לחו"ל לא השפיע עליו יותר מדי. בבוקר הראשון שלו בעיר, הוצאתי אותו לראות עיר שמתכוננת לחג המולד, ראינו אנשים בוחרים את עץ האשוח שלהם וסוחבים אותו אם ברכבת או סתם ברחוב. ראינו בניינים היסטוריים ודתיים, קצת תרבות. חווינו את השוק השכונתי שאף פעם לא ראתי אותו כלכך מלא, והספקנו גם לאכול קרואסון עם נוטלה. עטוף במעיל כובע וכפפות - הסתובב לו בעיר, וצעק בהתלהבות על כל מה שזז "גדול, גדול" (גגויי gagoy) ואפילו צעק אחרי כמה נשים "וואו!" (נראה לי שהגובה שלהן הדהים אותו). הוא כבר יודע את המושגים גדול וקטן, ונראה שהעיר מרגשת אותו בגודלה ובקצבה. כבר כמה פעמים ניגשו נשים זקנות והתחילו לדבר איתנו (בעיקר כי דניאל מתלהב או קורא לכלבים שלהן). זה גורם לי להיזכר בהונגרית הבסיסית שבפי (אני מצליח לומר בן כמה הוא ולהבהיר שאיננו דוברי הונגרית - מה שלא מרתיע אף אחת מהן להמשיך ולשוחח איתנו כמה דקות שלמות) ולדניאל לתרגל את המבט הסקרן שלו.

הוא חלק מאיתנו, ולא ירחק היום שאפסיק להביט על יערה ולשאול אותה "את מאמינה?". כי קשה לתפוס. לפני פחות מחודשיים הכרנו. זה הכל. והזמן טס והרגש בשמיים, העיניים עייפות והחלומות טובים. לא ירחק היום.

אנחנו שמחים שיש לו משפחה נפלאה. מלא באהבה מסביבו. זו דרך נהדרת להמשיך את החיים, ונעשה הכל כדי לפתח ולהעשיר את הקשר הזה כמה שרק אפשר. יש לו ולנו הזדמנויות חדשות, המון תקוות, שמחה וכיף. וגם הבכי כיף - כי הוא בא מהלב. הוא בא ממקום שמתיר לבכות, מתיר להעלב, ומתיר לרצות ולדרוש - מקום בטוח ואוהב.

על קיר התמונות המפואר בדירתינו (ראו תמונה מעל - מאחורי דניאל שאוכל) הוא כבר מזהה כמעט את כולם, כולל את החתול, ולפעמים אף מחלק נשיקות לתמונות נבחרות.

יש דבר אחד ששמתי אליו לב - לאחר שמיעה של קלטות ודיסקים של שירי ילדים, לאט לאט הולכים ומתפוגגים כל שאר השירים אצלי בראש. התופעה מדאיגה אותי מאד. אני מנסה מדי פעם לזמזם לי שיר אהוב/מוכר/של מבוגרים, ומגלה לתדהמתי שמה שקופץ לי בראש זה איזה שיר מאחת הקלטות. לא אמרתי נואש וניסיתי לחשוב על שירים של להקות שאי אפשר לשכוח (לד זפלין, פינק פלויד וכו...) - איתם זה בטוח יעבוד. אני רואה את הבמה, רואה את האורות, את כל מערכות כלי הנגינה והגיטרות, והנה עולה לבמה אשה מבוגרת, דחוסה בתוך בגדי עור, בנדנה ושיער פזור.... כן...הסבתא של אפריים (כמובן עם הברווזיים). התופעה אמיתית לגמרי. יש משהו משתלט בשירים האלו.

אז התחלנו להשמיע לו קצת מוזיקה אחרת. גם שירי ילדים וגם שירים של "הורים שיודעים מה באמת טוב לילד". עוד לא ממש לד-זפלין אבל אנחנו בדרך. שהוא יחשף ושאנחנו לא נשכח חלילה.

** הערה - למי מיכם שיש את הקלטת של שירי מיריק שניר, שמבצעת יהודית רביץ (גם אני רוצה חיבוק) - מה נסגר עם הבחור שמלווה אותה בשיר מספר3 (הסתובב לי העולם)? נראה לי שמשהו לא בסדר איתו. צפו בקפידה. אולי לא מתאים לילדים כל התנועות האלו שהוא מפזר שם...

וכמו הסיפורים שמספרים בקורס לפסיכולוגיה (לא שאני יודע...סיפרו לי), ההרגשה היא שכרגע הגענו לקרחת היער. אחרי הליכה בשביל לא שביל, שחוצה את היער הסבוך והאפל, מלא בענפים שורטים, שיחי פטל צורבים, סלעים ושורשים שמקשים על הרגל ומקשים את הלב. עליות וירידות שביניהן אפשר מדי פעם לראות את המקום הרחוק באופק, הנסתר לפעמים, שטוף השמש, המואר.

ואחרי ההליכה המתישה, הגענו לבסוף אל קרחת היער. שטופת שמש ואור. מזמינה ובטוחה. מביטים סביבנו רק כדי לגלות שממנה יוצאים אלפי שבילים. כי כל סיום הוא התחלה חדשה. נדוש אבל נכון. וכל שביל שנבחר, יפגש ויתפצל לו אלפי פעמים, יחצה קרחות יער אחרות, ובסוף...למי אכפת. בטח שלא לי כרגע (חוץ מחסכון לפנסיה שהוא בהחלט חשוב).. לחיות את הרגע, למצות את הזמן, לתפוס כל מילה חדשה, כל משפט, כל הבעה ומבט וכל חיבוק ונשיקה - כמה שרק אפשר.

לסיום אחלוק פה שיר קצר שכתבתי לדניאל עוד באוקראינה - "קולות"

יש כלב בחוץ נשמע מרחוק

מותח שרשרת קשורה לגדר

אוושת העלים חריקת היקום

ואור מרצד מסנוור

עצום את עיינך גדולות ויפות

הרפה ופתח את ידך

לא עוד לבד ולבד לא תהיה

כי הנה אני לידך

אז זהו זה. נגמר. אנחנו קרוב קרוב לידו.

נתראה בשמחות. תודות חיבוקים, דיגדוגים לילדים.

הייתם נהדרים והעיקר שהייתם.

ניפגש באחד השבילים או ב"פריסה" בקרחת היער.

אל תשכחו את המעיל והמון מצב רוח טוב.