פרק 26: בכל זאת הגענו אחרי הכל

מאיפה להתחיל? אלוהים יודע. אז נתחיל מהסוף.

הסוף הוא טוב. טוב מאד. עייף קצת, צרוד קצת, מבולבל טיפה - אבל מאושר מאד.

אנחנו בארץ, נחים, לומדים את דניאל ולומדים על עצמינו המון.

אחזור יומיים אחורה כדי לספר מה עבר עלינו עד ההגעה ארצה.

אני חייב לציין שקיבלנו כמה תגובות כמעט ונזעמות על איך שהשארנו את הבלוג, ככה בלי לסיים, ממש בשיא המתח בלי להביא את התעלומה לפתרון. בכלל הופתענו לגלות שיש קוראים הדוקים שאת חלקם אנחנו לא מכירים אפילו. נראה שהבלוג כבר בתפוצה ארצית. אז מצטערים, איבדנו את הריכוז לרגע. הנה אנחנו יושבים בלילה, בידיעה שזה על חשבון שעות שינה יקרות, מעדכנים את הבלוג אחרי ההשכבה - הזמן היחיד הפנוי. הורים מתחילים שכמונו.

יום שני (1.12.08):

המעלית עדיין עובדת (למזלינו).

כמו שכתבנו בפרק קודם, את הטיסה לא הצלחנו להקדים והיא נקבעה ליום שני. עד כמה שזה היה קשה או מדכדך, בסוף זה יצא לטובה. את דניאל הוצאנו בבוקר מבית הילדים לטיסה. ביקרנו אותו ביום שבת וראשון שלפני, וניסינו להכין אותו נפשית למה שהולך לקרות ביום שני. הוא כמובן התעניין יותר בנעליים.

שני בבוקר היה לחוץ. נסענו לבית הילדים להוציא את דניאל. יערה לא ישנה בלילה מרוב התרגשות, ואני ישנתי די טוב. אני חושב שזה בגלל הבדלי מורכבות הרגשות בין גברים לנשים...דיון לזמן אחר.

הבאנו לא את חליפת הטרנינג שסבא יאיר הביא מהארץ והלבשנו אותו בעוד שלל אביזרים חמים. תיק מצוייד בכל דבר אפשרי, כולל אצבעות שניצל וחתיכות מלפפון שהכנו לילה קודם, משחקים, במבה, לחמניות, מים, מצלמות....

נסענו חזרה לדירה כדי לשכן שם זוג שהחליפו אותנו ומתחילים את התהליך שלהם באותו המקום - פה זה המקום לאחל להם בהצלחה מכל הלב.

הויזה לדניאל

מבית הילדים ישר נסענו לשגרירות ישראל בקייב. מ. תידרך אותנו להידחף בתור ולהגיד שאנחנו ישראלים עם ילד. ישראלים מקבלים ראשונים. עלינו עם דניאל, וכשהגענו גילינו שכולם בתור ישראלים, ואפילו כמה מפחידים טיפה. ישר הלכנו על הקלף של הילד.

עובדות השגרירות היו נהדרות, מיד הכניסו אותנו, וטיפלו בנו במהירות. אחרי 20 דקות היינו בחוץ.

משם ישר לשדה התעופה.

שדה התעופה

דניאל התנהג למופת. בכלל נראה ששינויים לא עושים עליו רושם. או אולי עושים עליו רושם, אבל הוא לא רואה כל סיבה להיכנס לפאניקה בגללם. מ. נפרד מאיתנו לשלום והשביע אותנו לטלפן אחרי שנעבור את משמר הגבולות. הוא עידכן אותנו שנצפה להמתין כמה דקות בבידוק הדרכונים, אבל הכל עבר בשלום.

כיוון שהיו לנו כרטיסים בביזנס (תתפלאו אבל היה יותר זול לטוס ביזנס ממחלקת תיירים בגלל שבאנו מבודפשט) - נכנסנו עם דניאל ללאונג'. זו היתה בהחלט הצלה אמיתית. היה שם מיץ ואוכל, אינטרנט, אקווריום עם דגים, והרבה מרחב לדניאל להתרוצץ. כשעזבנו לעלות לטיסה השארנו אחרינו כתם לא קטן של מיץ על אחת הספות וכמה פירורי לחמניה.

בתור לעליה למטוס הראיתי לדניאל מטוס דרך החלון. שוב, כהרגלו, הוא לא התרשם.

הטיסה

אחרי סיפורי זוועה ששמענו מאנשים אחרים על הטיסה, אצלנו ניתן לומר שהכל עבר בשלום ובטוב. בהתחלה דניאל היה קצת בשוק, אבל מייד אחרי ההמראה וההתיצבות באויר, הוא התחיל לחגוג. מחלקת הביזנס לא היתה מלאה ברובה, ודניאל רץ, פתח וסגר תריסים של חלונות, אכל איתנו קצת מארוחת המטוס, פיזר עיתונים ועוד שלל מעשים.גם שם השארנו שדה קרב אחרינו. קצת היה קשה לדניאל לשוב ולהיחגר כשהתחלנו בנחיתה. היה קצת בכי ואז הוא נרדם לכמה דקות.

הנחיתה וקבלת הפנים

יצאנו ראשונים מהמטוס לבידוק הדרכונים ואיסוף המזוודות. בתור לבידוק הדרכונים כמובן שעיכבנו את התור כי הבודקת לא ידעה אם לרשום את דניאל כאזרח או תייר. וכבר מאחורינו התלחשויות, ואפילו אחת המתלחששות שאלה את הבודקת אם לעבור תור או לא. דווקא הערכתי את תשובת הבודקת שאמרה לה שהיא יכולה לעבור או להשאר, זה נתון להחלטתה הבלעדית.

היא עברה. כמה טוב ונעים להגיע חארץזה תמיד ממלא אותי באנרגיות (אמנם אגרסיביות אבל עדיין אנרגיות).

להפתעתינו גם המזוודות יצאו ראשונות. דניאל התלהב ממסוע המזוודות ונדרש שיכנוע לא פשוט כדי שלא יכניס את האצבעות שלו לכל מני מקומות. היה לו מבט בעיניים של "אני רק רוצה לבדוק משהו...".

הכנו את מצלמת הוידאו, נשמנו עמוק, ויצאנו לפגוש את המשפחות.

הגיעו המשפחות משני הצדדים, כולל אחיינים ואחייניות, ואפילו דודות. דניאל היה מבולבל מעט, אבל שוב לא לקח הרבה זמן עד שהתחלנו לרוץ אחריו ואחרי כל האחיינים ואחרי כל הבלונים שהיו שם. אפילו עובד אחד קצת כעס וביקש שניתן לו לעבוד ולאסוף את העגלות, ושזה לא מקום לילד לרוץ בין העגלות. ניסיתי לברר איתו אם הוא יודע רוסית כדי לנסות ולהסביר לדניאל, אבל הוא לא ידע.

היה מרגש, ונהדר לראות את כולם מתרגשים ושמחים איתנו.

משדה התעופה ישר לסבתא לוטה, שהתרגשה וחיכתה לו כל היום. הוא הרשים אותה ביכולת הסידור שלו, בחיוכים שובי לב ובהמון אופי. סבתא לוטה אישרה ונתנה לנו את ברכתה, ומבחינתינו זה היה שווה הכל.

הגענו הביתה מאוחר בלילה. דניאל היה שפוך, קצת בכה כשהוחלף לפיגמה, אבל נרדם בצ'יק. מחר יהיה היום הראשון שלו בשארית חייו והוא אפילו לא מודע לזה. קצת תשושים נשכבנו איתו לישון אחרי ארוחת ערב לילית לא יודעים ממש למה לצפות מחר.

נסיים פה להיום. כבר עברו עלינו יומיים עם דניאל, וכל יום הוא משתנה לנו מול העיניים. נעדכן בהקדם.

לילה טוב.